מי הרג את פרנסואה פיון – מועמד הימין לנשיאות צרפת ?הסיפור המלא • חלק ראשון

מי הרג את פרנסואה פיון ? (בצרפתית – Qui a tué François Fillon ?). זה שם הסרט ששודר לראשונה בסוף חודש ינואר 2018 בערוץ הטלוויזיה BFM-TV – ערוץ צרפתי אשר משדר חדשות 24 שעות ביממה ונמצא בבעלותו של פטריק דרהי, בעל השליטה בחברת "HOT". כפי שניתן להבין, הסרט עוסק בפוליטיקאי הצרפתי הוותיק פרנסואה פיון – איש מפלגת הימין "הרפובליקאים", חבר פרלמנט לשעבר, שר בדימוס וראש הממשלה תחת נשיאותו של הנשיא ניקולא סרקוזי (2007 – 2012). בשנת 2016 זכה כנגד כל הסיכויים בפריימריז על מועמדות הימין בבחירות לנשיאות של שנת 2017 ומאז הוא נחשב לפייבוריט הגדול ולמנצח הוודאי בקרב על ארמון האליזה. ביום אחד הכל קרס כמו מגדל קלפים.

השתלשלות האירועים הבלתי נתפסת : ממועמד זוטר בפריימריז על המועמדות לנשיאות – ועד לניצחון הגדול, ולאחר מכן – הנפילה מעמדת הפייבוריט הבלתי מעורער של הבחירות לנשיאות, היא שהובילה לכתיבת ספרים רבים על המועמד ועל מערכת הבחירות של שנת 2017. כאמור, ערוץ הטלוויזיה BFM-TV אף הגדיל לעשות ושידר סרט בשם "מי הרג את פרנסואה פיון ?" בניסיון להתחקות אחר הגורמים שהביאו למפלתו. גם היום, בשנת 2020, הפרשה ממשיכה לרתק את צרפת, כאשר רק לאחרונה יצא לאור ספר חדש אשר עוסק בנושא מזווית אחרת : ניסיון לפצח את דמותו האניגמטית והמיסתורית של פרנסואה פיון. פוליטיקאי צרפתי ותיק, שעד היום הצרפתים לא מכירים באמת.

על עובדה אחת אין מחלוקת: פיון הוא הגיבור הטראגי של הבחירות הללו. בחודש נובמבר 2016 יצאה מפלגת הרפובליקאים במהלך חסר תקדים בתולדות הימין הצרפתי : פריימריז פתוחים לחלוטין (כל אזרח בעל זכות הצבעה יכול להשתתף גם אם אינו חבר המפלגה) לבחירת המועמד מטעמם לקראת הבחירות לנשיאות הרפובליקה הצרפתית שהיו צפויות להתקיים בחודשי האביב של שנת 2017. היוזמה הזו נולדה במידה רבה בעקבות הבחירות הקודמות לנשיאות בשנת 2012 בהן כשל הנשיא היוצא סרקוזי בניסיון לזכות בכהונה שנייה. לאחר שנים רבות של כישלונות אלקטוראליים צורבים הצליח השמאל הסוציאליסטי לחזור לשלטון והמועמד מטעמם, פרנסואה הולנד, נכנס לארמון האליזה. הפעם האחרונה שקרה דבר כזה הן בחירות 1988, אז הנשיא הסוציאליסט היוצא, פרנסואה מיטראן, נבחר לכהונה נוספת ואחרונה. כל מהפך פוליטי מלווה כמובן בניתוח של הקמפיין המנצח, כאשר במקרה הזה מערכת הבחירות שניהל השמאל כללה גם ארגון של פריימריז פתוחים שנחשבו למוצלחים מאוד. ראה הימין כי טוב והחליט לאמץ את הרעיון. דבר דומה קרה גם אצלנו כאשר בבחירות 1992 יושב ראש מפלגת העבודה וחברי הרשימה לכנסת נבחרו לראשונה בפריימריז בקרב כלל החברים הרשומים במפלגה. לאחר "המהפך השני" – ניצחון מפלגת העבודה בבחירות ההן, אימץ גם הליכוד את הרעיון לקראת הבחירות לכנסת הבאה.

בחזרה לצרפת. הפריימריז שארגן מחנה הימין לקראת 2017, התקיימו בשני סבבים : הראשון – ב 20 לנובמבר 2016 , והשני – שבוע בדיוק לאחר מכן : ביום ראשון ה – 27 בנובמבר. התמודדו בסך הכל שבעה מועמדים. על פי כל הסקרים המועמדים המובילים במירוץ היו הנשיא לשעבר ניקולא סרקוזי שחלם על קאמבק ושם נוסף שאמנם הרבה פחות מוכר בישראל אך ידוע לכל צרפתי, אלן ז'ופה. ז'ופה הוא פוליטיקאי צרפתי ותיק. באותם ימים אמנם "רק" ראש עיר אבל מאחוריו שורה ארוכה של תפקידים : חבר פרלמנט, שר הגנה, שר חוץ ואף ראש ממשלה (למשך כשנתיים, תחת הנשיא ז'אק שיראק בשנות ה 90). בימים ההם ז'ופה בן ה 71 חשב שהגיע הרגע הגדול שלו : למרות היותו פוליטיקאי אפרורי, חסר ברק או כריזמה – כל הסקרים טענו בעקשנות ולאורך זמן שבקרב אשר יתנהל בסיבוב השני של הפריימריז בינו לבין סרקוזי, ידו של ז'ופה תהיה על העליונה. המשמעויות לכך היו מאוד מרחיקות לכת שכן הנשיא היוצא פרנסואה הולנד (המפלגה הסוציאליסטית) היה מאוד לא פופולארי. אי לכך, הסקרים הצביעו על כך שהזוכה בפריימריז על מועמדות הימין לנשיאות צפוי לנצח גם בבחירות לנשיאות עצמן. כלומר – הפריימריז הם למעשה לא פחות מאשר קרב על ארמון האליזה !

ואיפה פרנסואה פיון בכל הסיפור ? חכו. עדיין לא הגענו עליו. אם ממשיכים לעקוב אחר הסקרים ההם, המקום השלישי היה שמור לברונו לה-מר. מכיוון שהרזומה שלו היה דל למדי (כהונה כשר החקלאות), לה-מר הלך על הטיקט של הפוליטיקה החדשה. היה לו אפילו סלוגן קליט עתיר בחרוזים: "Le renouveau, c'est Bruno" – או בתרגום לעברית : "ההתחדשות, זה ברונו". בצרפתית זה נשמע יותר טוב. זה הספיק לו כדי לעקוף בחלק גדול מהסקרים מועמד עם רזומה עשיר בהרבה – פרנסואה פיון, ראש הממשלה לאורך כל תקופת כהונתו של סרקוזי (2007-2012). פיון השתרך אחרי לה-מר בסקרים ולא נחשב למועמד משמעותי בבחירות אלה. אולי זה מה שגרם לו במהלך חודשי הקיץ של שנת 2016 לתקוף את הבוס לשעבר סרקוזי במילים קשות שנתפסו כ"ירייה בנגמ"ש". סרקוזי היה מסובך בחשדות לפלילים והוגש נגדו כתב אישום. "איש לא מסוגל להאמין שכתב אישום היה מוגש נגד שארל דה גול" (מנהיגה של צרפת החופשית במלחמת העולם השנייה ולאחר מכן נשיאה הראשון של "הרפובליקה החמישית של צרפת") – זו הייתה ההכרזה של פיון בנאום בפני תומכיו על מנת לנסות לזכות בקצת תשומת לב. במובן הזה הוא אכן הצליח שכן האמירה הזו הפכה לאחד המשפטים הזכורים ממערכת הבחירות הזו, אולי מפני שזמן לא רב לאחר הפריימריז הוגש כתב אישום נגד פיון עצמו. אבל אנחנו מקדימים את המאוחר.

תוצאות הפריימריז היו חותכות, דרמטיות, אכזריות : הנשיא לשעבר ניקולא סרקוזי בנה על קאמבק גדול אבל הודח כבר בסיבוב הראשון מפני שהגיע למקום השלישי. אל המקום השני (ובפער גדול מהמקום הראשון) הגיע אלן ז'ופה שנחשב תקופה ארוכה למנצח הוודאי. ומי במקום הראשון ? פרנסואה פיון ! האיש שזכה בסקרים ל 8% אחוזי תמיכה גרף כבר בסיבוב הראשון 44% מהקולות. הוא אמנם לא חצה את רף 50% מהקולות הדרוש על מנת להימנע מסיבוב שני אך היה כבר ברור שהוא יזכה גם בו – ובפער גדול, כפי שאכן קרה. ומה עם ברונו לה-מר, איש הפוליטיקה החדשה ? ברגע האמת הוא התרסק וקיבל רק 2.38% מהקולות.

עם זאת, חשוב להדגיש : התוצאות הללו אינן דוגמה למקרה בו הסקרים טעו (כפי שקרה במערכות בחירות אחרות בעולם). ככל שיום הבחירות הלך והתקרב, המגמות בסקרים החלו להשתנות וכך למשל באחד הסקרים האחרונים שפורסמו לפני הסיבוב הראשון שלושת המועמדים (פיון – ז'ופה – סרקוזי) כבר היו בשוויון סטטיסטי מבחינת אחוזי התמיכה. מה גרם לשינוי הגדול ? הפרשנות המקובלת היא שלסדרת העימותים הטלוויזיונים המתוקשרים הייתה השפעה גדולה על המצביעים והם התרשמו בהם לטובה מפיון, מה גם שלשני המובילים עד אז, סרקוזי וז'ופה, היו נקודות תורפה רבות. ז'ופה נתפס כמבוגר מדי (כאמור, בן 71) וחסר כריזמה. סרקוזי כבר היה נשיא וכשל בבחירות הקודמות לנשיאות. הימין רצה משהו אחר.

אלא שזמן לא רב לאחר הניצחון המזהיר נחשפו בעיתונות תחקירים אודות התנהלותו של פיון שעד אז נתפס כפוליטקאי ללא רבב. התחקיר הראשון שפורסם היה גם הדרמטי ביותר וכלל האשמה לפיה במשך שנים רבות פיון השתמש בכסף שהוקצה לו על מנת לשלם לעוזריו הפרלמנטריים על מנת להעסיק את אשתו כעוזרת הפרלמנטרית. החוק בתקופה ההיא לא אסר על העסקת קרובי משפחה בתפקיד זה אך הטענה הייתה שאשתו מעולם לא עסקה בתפקיד ועל כן מדובר ב"העסקה פיקטיבית". על פי החשד, משפחת פיון שילשלה לכיסה סכומי כסף גדולים בזכות כך. לתחקיר זה, התווספו סדרת תחקירים ופרסומים נוספים. שיטפון של פרסומים שצצו לפתע בזה אחר זה. חקירת בזק שהתקיימה עוד במהלך מערכת הבחירות ניפקה במהירות חסרת תקדים כתב אישום נגד פיון. בשלב הזה הסקרים כבר ניבאו לו הפסד כבר בסיבוב הראשון של הבחירות לנשיאות והופעלו עליו לחצים רבים לפרוש. פיון סירב. לבסוף הוא הגיע למקום השלישי, לאחר מקרון ולה-פן ובכך באופן חסר תקדים נמנע ממועמד מפלגת הימין "הרפובליקאים" ייצוג בסיבוב השני והמכריע בקרב על האליזה. בתחילת שנת 2020 נפתח משפטו ובחודש יוני נגזרו עליו חמש שנות מאסר, מתוכן – שנתיים מאסר בפועל. פיון צפוי להגיש ערעור. ובינתיים, שאלה אחת גדולה עדיין מרחפת : מי הרג את פרנסואה פיון ? מי חיסל פוליטית את המנצח הוודאי של הבחירות ?

המשך יבוא.